אצל סבתא בסגר, ישן וטוב
איה, 35, רווקה בהסגר. בצהרי שישי-בידוד שימשי, יצאתי להתחמם קצת. כשהנחתי את הכוס ליידי, גיליתי איך הנוף של ירושלים כולו יכול להיכנס בפחות-מחצי-הכוס המלאה... עניין של פרספקטיבה.
כפות ידיי הסדוקות
בידוד
בין שירה להירוגליף לְחַקּוֹת אֶת מִצְרַיִם הָעַתִּיקָה בָּרְוָחִים הַדַּקִּים שֶׁל הָאַיִן אֶפְשָׁר לְדַבֵּר. בִּטְרוֹם-פֶּסַח אֶחָד שֶׁל יָמִים רְחוֹקִים יִסַּדְנוּ מָסֹרֶת, לָשִׁיר בְּצִיּוּרִים כְּתַב בְּרָייל שְׂפַת סִימָנִים בְּתוֹךְ אוֹר הַמָּסַכִּים תְּנוּ עַת שִׁיבָה סְמָלִים קַמָּאִיִּים. כְּמוֹ מִלִּים, כְּמוֹ גּוּף שִׁעוּר רִאשׁוֹן בְּנִפְרָדוּת: קִיּוּמָהּ. אַחֲרֵי כֵן שְׁזִירָה עֲדִינָה
ארבעים יום שיר השירים בעלות השחר
חופשת לידה בקורונה. דמינתי שינה מתוקה של שעות הבוקר, סיבוב קניות בעיר, סדנת עיסוי תינוקות ומוצאת את עצמי בסוף יום עמוס בעיסוי לסקוצ של הכלים.. אבל בתוך כל זה זכיתי לנשמה טהורה - נעם. "נעם ה' לחזות, נזכה בשנה הזאת.."
רגע של התאווררות בתוך הבית
כמו חוט מסכה משומשת שפקע ונקרע איש שאהבתי קרע את החוט האחרון שקשר. פעם בסיני היינו באותה השבת, בשני חופים שונים משני צדדיה של אותה עיירה, הוא נסע עם חבר, אני עם חברה, רציתי לחצות את נואיבה ולקרוע את הים, רציתי ללכת אליו 5 קילומטר בחום הרב, אבל על החופים היו משטרות מצריות, ובכיתי על השוטר ששמו ביננו. כל השבת געשתי, מקווה כמו מים אל חוף, במוצאי השבת נסענו ביחד, נרדמתי והנחתי כמו בלי משים את ראשי על כתפו, מבריחה את הגבול שנפער, מרחיקה את הסוף שכבר נגזר. הפעם השכונה שלו סגורה וחתומה, ניידות פזורות.